איש ואישה – השוני ביניהם- הרבנית עמליה לוי
אילו היתה חברתי יודעת לפני עשר שנים מה שהיא יודעת היום ואשר מופיע במאמר זה, לא היתה עושה את הצעד שעשתה אז, ולא היתה מכניסה את עצמה למצוקות הקשות שעברה, שבעצם היו מיותרות ולא מחויבות. היו לה קשיים עם בעלה, שגרמו למתח רב בניהם, אך מה שהעצים את מצוקותיה, חוץ מן העובדות בשטח, היו בעיקר הפרשנויות שנתנה לעובדות. היא "פירשה" את התנהגויות בעלה כחוסר אחריות, כבריחה מאחריות, כזלזול בה, אשתו, וכניצול. היא "פירשה" את התנהגותו כביטוי לרוע לב, כחוסר אכפתיות כלפי הבית, וכמובן גם כלפיה. היתה בטוחה שהחברים שלו חשובים ממנה, ואפילו יותר מן הילדים. גישה זו שלה - גרמה לה כמובן להגיב בהתאם: בכעס, בשנאה, בזלזול, בביקורת, בהרמת קול, ב"ניכור" מעושה וכו'. בסופו של דבר הביאה ההידרדרות ביחסים לפירוק "החבילה", לסבל רב של הילדים ולתחושת בדידות עמוקה אצלה, לחיפוש בן זוג חדש, לנישואים שניים ושלישיים המלווים בתחושות של ביזיונות ואכזבות קשות. לאחרונה נפגשה עם אדם, שהזכיר מאד את בעלה הראשון, על דפוסי ההתנהגויות הלא חיוביים בעיניה, אך עכשיו, לאור נסיונה, הצליחה לתת פרשנויות אחרות להתנהגויותיו, ובמיוחד לא לקחת אותן אישית. כך הלכה והשתחררה עד שהצליחה לראות גם את הדברים היפים שבו, שדרך אגב היו גם אצל בעלה הראשון, אלא שאז לא הסכימה לראות אותם ולהכיר בקיומם.
ההסתכלות החיובית וההכרה בדברים הטובים והיפים, גרמו לה להיות מסוגלת לקשר, וליהנות ולשמוח בקשר הזה.
הפירושים שלנו וה"ניתוח" שאנחנו עושים להתנהגויות הזולת, הם שמרחיקים אותנו ממנו או מקרבים אותו אלינו, ולאו דווקא ההתנהגויות עצמן.
כשאנחנו מפרשים משהו באופן אישי כאילו הוא מכוון נגדנו, נוצר אצלנו כעס המונע מאתנו לראות את העניין בצורות שונות, בזווית אחרת, לדבר על העניין, ליַדע את השני שזה פוגע בי ולחשוב ביחד איך ליעל את הקשר.
כשדפוס התנהגות של זולתי מוכר לי היטב ואינני מפרש אותו כאילו הוא מופעל נגדי – קל לי לקבלו ולא לחוש כעס כלפיו, שהרי אין הוא נגדי. אפשר לסלוח, ואפשר לדלג על עניינים מסוימים, אפשר לדבר בנחת על הדבר ללא הגזמות ואיבוד פרופורציות, ואפשר אף
להתעלם מן הדפוס עצמו.
עלינו לדעת:
1) שהפירוש שאנחנו נותנים מצומצם רק למבטנו, וודאי אינו הפירוש הבלעדי והאמיתי. יש עוד הרבה אפשרויות לפרש את הדברים -
כשם "שפרצופיהם שונים דעותיהן שונות".
2) שהשוני בדעות אינו נובע דווקא מאינטרסים או מרצון לניצול, אלא הוא תוצאה של תפיסות עולם שונות, של הרגלי חיים שונים, של נטיות מולדות ומבנה פזיולוגי של האדם. לכל אלו יש השלכות על התנהגות האדם.
בהתחשב בעובדות אלו, אפשר לדבר על השינויים בינינו לבין הזולת, ובמיוחד על השינויים בין איש לאישה, ללא כעס ומתוך קבלת השני והשוני.
במקום להגיע לפירוד ולריחוק ניתן להגיע אפילו לדרגת חיבור והתקרבות גדולה יותר!
ואכן, ממחקרים שנעשו התברר שקיימים הבדלי התנהגות שמקורם בהבדלי תפיסה, בהרגלים בפיזיולוגיה שונה, שקיימים לא רק בין אדם לחברו, אלא לצורך מאמרנו, גם בין גברים לנשים.
נקווה שאיסוף חומר זה יביא להשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו ושישכון השלום בקרב הארץ.
הבדלים בין גבר לאשה:
הרב קנייבסקי בספרו "הבית בהיבנותו" מביא:
* והנה הבעל מקבל בבית כל צרכיו הגשמיים על ידי זוגתו: אכילה, שתיה, לינה, וסיפוקיו האישים, גשמיים, רוחניים, כגון עונה, רגיעות נפשית כללית, שמחת חיים וכד', לעומתו האשה, בענייניה הגשמיים מסתדרת בלעדיו (חוץ מעול הפרנסה – לרוב – היא מוכנה להשליך את יהבה על הבעל) אך את צרכיה הנפשיים הרוחניים היא מקבלת ע"י בעלה: כגון ביטחון עצמי, עצה ותושי'ה בכל דרכיה, לב
מבין לבעיותיה, אוזן קשבת לפטפוטיה וכד' ומעל הכל יחס ואהבה (הבית בהבנותו, באתי לגני, עמ' 9-10).
* דמעת האשה מצויה אונאתה קרובה (בבא מציעא נט), לכן על הבעל להשקיע מחשבה איך למנוע ממנה צער (י'). לא להקשיב לה על רגל אחת ובקוצר רוח אלא בסבלנות, לדבר בבירור ולא לכעוס על שאינה מבינה מיד. לשמור על דברים שהוחלטו על ידי שניהם.
* "אשה מכרת באורחים יותר מן האיש". חכמה זו היא לתועלת בכל יום כמעט, כגון: בזמן שהבעל אינו חש בטוב, היא תכף תרגיש בזה.
וכשמצב רוחו ירוד, היא תחקרהו תכף לסיבת הדבר. לעומתה, האיש אינו מרגיש מהר בכאבי אשתו ובמצבי רוחה. לכן יצר הבורא (ב"ה) את טבע האשה, שאם אינה חשה בטוב היא תכף מכרזת ואומרת לבעלה (הבית בהבנותו, באתי לגני עמ' ד-ה). חסד הבורא שנתן לאשה
כלי לבטא את כאבה שלא תבוא לכעוס על בעלה שאינו שם לב אליה כפי שהיא שמה לב אליו.
*בעת בואך לשכנע את זוגתך, באיזה פרט מפרטי החיים, בדעה או במעש, עליך לדעת כי לא בשכל תצלח מלאכתך עליה והיא תרגיש שאתה מתווכח איתה, אלא בכוח הרגש הפועל בטבעה ואשר השפעה לו בכל דרכי חייה (שם, עמ' ו). ידיעה זו יש בה לחסוך ויכוחי סרק רבים שאין בהם תועלת אלא מביאים לחוסר הבנה וריחוק.
* האשה יועצת: באתי לגני- יא', כי רוצה לעזור והבעל מרגיש שזוהי התערבות בענינייו הפרטיים.
* האשה חפצה למלוך לבד בגשמיות הבית, במטבח
* האיש חפץ שבעניני לימודיו, סדריו, חינוך הילדים לא יתערבו לו (באתי לגני עמ' יא') ויתנו בו אמון
* לזוגתך, כמו לכל אשה אחרת (בפרט צעירות), עונג מיוחד לספר לחברותיה בלשון "בעלי אמר" וכו' והוא כעין תחרות בין הנשים, מה שאין כן אצל גברים. הגברים מתהדרים ביפי נשותיהם ובמראן החיצוני ולכן על הנשים להקפיד על כך (באתי לגני, עמ' ז), כדי לשמח את בעליהן, (ודאי לא בפני גברים אחרים), ועל הגברים לתת לנשותיהם סיבה טובה להתפאר בבעליהן.
* אין לפגוע ברגשותיה ולא לזלזל במאמריה, כי מה שבעיניך הוא דבר של מה בכך, ולאחר רגע שכחת מן המקרה, דע לך כי את אשתך השארת לשעה ויותר - נבוכה ומרגשת עצמה נזופה ויכולה לבוא עד לדמעות (שם). לגבר יש צורך להשתחרר מן הכעס, לאו דווקא לפגוע, אבל האשה לוקחת זאת באופן אישי ואינה שוכחת.
* זכור כי בענייני לימודך וסדריך אין אתה מצפה ואינך מעוניין בהתערבות זולתך וכן בחינוך הילדים ושאר ענינים חפצך למלוך לבד בביתך, כמו כן חפצה זוגתך למלוך לבדה בגשמיות הבית וכו' לכן היה זהיר מלהתערב – אם לא נתבקשת – במלכות זוגתך (כגון במטבח וכד'), ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה וכבר הוזהרנו על דבר זה מפי קדמונינו ז"ל. "רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המשים שלום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו משים שלום בישראל על כל אחד ואחד, וכל המטיל קנאה ותחרות בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו מטיל קנאה ותחרות בישראל, לפי שכל אחד ואחד מלך בתוך ביתו שנאמר 'להיות איש שורר בביתו' (אסתר א)" (אבות דרבי נתן פרק כח ח"ג). אי חדירה לרשות בן/בת הזוג מועילה לזוג הפרטי ואף תורמת לעם ישראל כולו (הבית בהיבנותו, שם).
* דע לך כי בלימוד יבש לא תמצא אשתך טעם ועניין. עליך להמחיש לפניה את המאמר או את ההלכה על ידי משל, סיפור או דוגמאות ומעשים חיצוניים. (שם עמ' יד), כל זאת כדי שהאישה לא תשתעמם מדברי בעלה. וכן כדי שהאיש לא ירגיש שאין היא מתייחסת לדבריו וכך עלול להיפגע.
* "יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא" (יבמות קיג).
* "בבואך לברית הנישואין, דעי כי עבורך הבית הוא הכל, בו את מולכת, בו את יוצרת, משתלמת, ממלאה את תפקידייך ואת כל ישותך, את חיה בבית. אצל הבעל אין זה כך, עבורו הבית הוא פינה שקטה ונוחה לברוח לשם מבעיותיו ומעומסיו, מקום נסיגה - אשר שם יתקבל בחום, מעין 'בית מלון' או 'עיר מקלט', אנא דאגי שייטב לו שם, כדי שיברח הביתה ולא למקומות אחרים, כדאי לך." (הבית בהבנותו, כמוצאת שלום – הרב קנייבסקי עמ' י').
* "השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, בלא טובה, ולאשה אמרו השרויה בלא איש אינה נקראת שלימה" – שרק חיי הנישואין יכולים לתת ביטוי לתכונותיה הגופניות, הרגשיות והשכליות, שהרי תכונות אלו נתנו לה לצורך היותה עזר כנגדו (כנ"ל עמ' יג')
* בעלך יכול ומסוגל ואף חייב למלא את כל מחסוריך (וזה תפקידו) ... אך עליך לידע היטב את תכונותיו ובעיותיו כדי שתוכלי לדעת כיצד לקבל ממנו הכל ואיך לעזור לו להבנות ולהגיע לשלימות. זוהי אשת חיל. (כנ"ל עמ' יד')
* האשה בטבעה נשלטת ע"י הרגשות שבה, כל חייה חוויות רגשיות המה... בבית, בביה"ס וכו' תמיד הילדה מלאה בסיפורים על חוויות, פגיעה, קנאה וכו'. במשך השנים לומדת היא להתמודד עם בעיות רגשיות ומסתדרת בכל מיני מצבים רגישים. עם חכמת החיים שבה היא מתרגלת עצמה איך להתייחס לבעיות וכיצד לפותרן ולצאת מהן. הגבר, לעומתה, נשלט בטבעו ע"י השכל ולא כ"כ ברגש, אף כי מבין הוא ומרגיש, עכ"פ אינו מושלט עי"ז, ואת בעיותיו הוא רואה כבעיות שכליות ולא רגשיות, ולכן לא למד ולא הורגל להסתדר ולהגיב בצורה הולמת, כשמתעוררות אצלו בעיות שמקורן ברגש.
המצב החדש של חיי הנישואין, של חובת ההתייחסות לאישה, של צורך פנימי לאהוב ולתת, המלחמה הפנימית שבו, אשר נלחם בין אחריות לשחרור, בין עול להתפרקות ועוד... כל אלה ועוד הם מצבים רגשיים ביותר, והגבר מאבד כושרו בהם, ונכשל הרבה בתגובות לא נכונות, בהתנהגויות מוזרות ובחוסר אונים מזעזע. האישה לעומתו מסתדרת יפה ודי מהר יחסית, מתפקדת כהלכה, מתנהגת מגיבה יפה ומסודר, והקונפליקט ביניהם מביך, האישה חשה כאילו אין התאמה.
חשוב לדעת הבדלים אלו להתאזר בסבלנות ובהבנה- לשדר הבנה זו ומתוך כך לשוחח ולחשוב על הדברים. היה טוב לו האשה היתה מנחה את הבעל מה מפריע לה ולאיזה סוג תגובה היא היתה מצפה.
*הבעל רוצה להרגיש שאת כולך שלו וקשורה רק אליו, וכשהאישה מאירה פנים למישהו אחר, (ההורים שלה, ילדיה שהם גם ילדיו) הוא מסביר זאת שהיא לא אוהבת אותו, הוא אינו מבין שהארת פנים לזולת עדיין לא מראה שהוא לא החשוב מכולם עבורה, ושאת המילה הטובה או העידוד או שיתוף במה שקורה אצלה- אין היא מחפשת אצל אחרים אלא רק אצל בעלה. הוא חושב ששיתוף אחרים יפגע בו, ששיתוף אחרים ייקח אותה ממנו. כדאי מאוד להכיר את הרגישויות, לחשוב מה ניתן לעשות עם תובנות אלו, איך לברר אותן מתוך הבנה ושיתוף פעולה.
* הגבר בורח מעול. אישה אוהבת ומחפשת עול, בו היא מרגישה ממומשת. אין זה נובע מרוע לב ולכן אין צורך להתייאש – אפשר לגרום לו לשמוח לעשות ולעודד את העשייה.
* הגבר בטבעו הוא בעל ערך עצמי, אוהב כבוד והרגשת מעמד ושלטון, (לא בצורה מוגזמת ח"ו) פגיע לזלזול בכבודו תגובותיו חריפות, פגיע לזלזול בתרומתו לבית, בעל כח, תקיף ברוחו, מנסה להשליט רצונותיו ודעותיו, אינו סובל עול, מאבד כושרו בלחץ , אוהב חופש, דוחה הכל למחר, שקול, רציני, אינו מהסס הרבה, בעל כושר ריכוז, מהורהר ושקוע במחשבות, אוהב בדידות מפעם לפעם. חשובה לו הפינה השקטה שלו, אינו סובל שמנדנדים לו (זה בין המפריעים ביותר בחיי הנישואין) רחמן, מאבד שיפוט במצבים רגשיים, מתרגש ומתפעל מאד מחיצוניות אף התפעלותו חיצונית ורגעית, בקיצור לא כ"כ נורא. וכשאת מכירה בתכונותיו תוכלי להיות עניינית יותר, וכשתראי אותו לא מתייחס ושקוע או מתוח ורוגז תוכלי להבחין אם זה שייך אליך, או תוצאה מתכונותיו ללא קשר אליך. תוכלי להבין שאינו כועס על מעשייך, או על התנהגותך, התופעות קשורות למבנה האישיות שלו ולמאפיינים אחרים שצריך להכיר, כך השיחות ואולי הויכוחים ביניכם, יהיו ענייניים מעשיים ללא פגיעות ורגשות אישיים. תוכלי גם לדעת מה הם המעלות שבתכונותיו ולהיעזר בהם לפי הצורך. כדאי שתנסי לתקן עפ"י תכונותיו שלו, שכחי מעצמך לרגע ואז בע"ה תצליחי. (כך אומר הרב קנייבסקי)
* אל תבדקי מי צודק ומי לא צודק, עליך לדאוג ולהשתדל כי לבעלך ייטב עמך בבית. וזאת עשי ע"י בירור מה הם שאיפותיו ממך , מה הם דרישותיו מהבית שאת עיקרו. הוא רוצה להרגיש הרבה חום, פינה שקטה ומלאה לברוח לשם מבעיות ומעצמו, הוא מעוניין שתעזרי לו בהרגשות אלו, בך הוא רוצה להרגיש "מעריצה" שלו. בכוחך להשכיח ממנו את כל בעיותיו וטרדותיו, והכל בדרך ענוות חן, חשוב שיהיה בטוח שאת מצפה לו בכל עת, שמחה לשובו.
* בעלך אוהב שאת בעלת בית בתחומך ולא בתחומו, נחוץ שיהיה לו אמון מלא בכל מעשיך. אל תעשי דבר בלי התייעצות עמו, כי זה נראה כחוסר אמון ורצון להשתלטות, היזהרי מאד לא לעכב ממנו את מה שמגיע לו ממך. השפעתך עליו היא ע"י החן הטבעי שבך , שכך גזר המלך, אנא אל תדכאי חן זה יש לך חן בפנייך, בדיבורך, בהתענינותך, בכל הופעתך ותכונותיך, השתדלי לשמור על טוהר החן. היי גלוית לב. אם יוודע לו על סוד שבך, ירגיש חוסר בעלות מוחלטת וחוסר אמון וייפגע מאוד. תני לו להכיר אותך על מצוקותיך וחולשותייך, אחריותו היא שהוא לא יפגע בך אם תחשפי אליו, את תרגישי בטוחה יותר, הוא ירגיש שאת שלו, וזה מאוד חשוב. (כנ"ל כ'- כא') לעומת זאת הגבר לא ירצה לשתף את אשתו בקשייו, בלבטיו, בכשלונותיו, ואל תצפי לכך להיות המטפלת שלו.
ואם כן ישתף האיש את אשתו בקשייו, עליה להקשיב ולא למהר לתת עצות ופתרונות, רק אם תתבקש באופן ברור לכך הוא כן ירצה הערכה כנה ברוחניותו, בשכלו, בידיעותיו ובלימודו. תביטי עליו כעל מלך או לפחות שר אל תזלזלי בהופעתו החיצונית כי זה מראה על הערכה פנימית. (כנ"ל) אל תחכי שהוא יבקש ממך לדאוג לנקיון בגדיו.
והנה, מה עוד אומר הרב קנייבסקי:
*הגבר אוהב אשה מקושטת ושמראיה יהיה מטופח, החיצוניות ההופעה והחן שלה מאד חשובה לבעלה. האשה מסוגלת להרגיש שזוהי השפלה להתקשט, כשהיא מתקשטת עבור בעלה, ובכלל היא מסוגלת להרגיש שהתקשטות זה דבר שאינו אמיתי, הוא שקרי, שהרי הקב"ה ברא אותה במראה אחר היא יכולה לטעון שאם בעלה רוצה שהיא תתקשט סימן שאינו מקבלה כמו שהיא.
היהדות מדברת על קישוט וטיפוח חיצוני, ככלי עזר ליצירת אהבה בין הבעל לאשתו. הקב"ה ברא את שניהם, את הבעל שהיופי מושך אותו, את האשה שמטבעה אוהבת יופי, והתורה מכוונת אותה להשתמש בתכונה הטבעית שלה כנתינה לבעלה, בלבד ולא לרחוב, "ולכן השתדלי להוכיח לו שכל טיפוח חיצוניותך הוא למענו בלבד". הוא סובר שזה חשוב ולכן מציע: תנדנדי לו על כל מום ופצע איך לתקנו, ואפילו שלא יענה לך בתחילה. וזאת מחמת בושה, אבל הוא ישמח על רצונך העז למצוא חן בעיניו. וירגיש מזה את אהבתך, כי זה חשוב לו מאוד. הוא מוסיף ואומר: "ברחוב צריכים להראות יפה, אבל לבעלך את צריכה להראות הרבה יותר מיפה, את חייבת להשתדל למשוך את כל תשומת לבו אליך ורק אליך. ודאי שחיצוניות יפה לבד, אינה שווה כלום בלא יחס הוגן ושאר צרכים נזכרים. ומגלה לנו (שם) שלחיצוניותך השפעה גדולה מאד על רוחניותו של הבעל – כשמרגיש שהטיפוח נעשה עבורו.
*גם אשה אוהבת שבעלה נראה מסודר ומכובד. זה מכבד אותה להיות שייכת לבעל כזה. בעולם הטבע אנחנו מוצאים שמין הזכר הוא יפה יותר מטבעו, מרשים ומקושט בטבעו, יותר מהנקבות (כך אצל הצפורים וכו') , אולי העדר הקישוט אצל הנקבות מצד הטבע בא כדי לאפשר לאשה ל"הרוויח" את זכויותיה ע"י התקשטות, שהוא תחום שמדבר אליה ולכבוד בעלה דווקא, גם בהתקשטות זו היא צוברת זכויות נצחיות.
*אשה צריכה בעל להשען עליו שהוא חזק, בעל דיעות ובעל עמדות, והבעל צריך להרגיש שהאשה זקוקה לו ושייכת לו. אם הוא משוכנע בזה, יש לו את כל הכוח לעשות למענה הכל, ללמוד, לעבוד, להתאמץ, שהרי לאדם אין חשק להתאמץ בשביל עצמו. הבעל צריך להרגיש שהאשה משתוקקת אליו מאוד. הוא עומד עם יד על הדופק להיות משוכנע שאת שלו, שאת זקוקה לו" (עמ' כ"ד). שהיא מקשיבה ונענית לעצותיו.
*"הגבר אינו כאשה, האשה כשהיא כועסת על מישהו היא תיכף מתחילה לשנוא אותו, הגבר אינו כן, וכל כעסו הוא חיצוני בלבד בדרך כלל, ואינו מתקרב לשונאה כלל. ולכן, אם יש טעות בהתנהגותו אליך, תתכן התנצלות כנה ולקיחה עצמית בידיים. כדאי לא להגרר למריבות. בירור עצמי מה לא נתתי לו, איפה שורה הבעיה, כך ניתן להרגיע ולהשכיח מהבעל את המריבות והכעס, כי על אף הרוגז והצעקות, הוא עדיין אוהב מאד את אשתו. האשה מפחדת מאד מהכעס שלו- כי היא מסבירה זאת לפי העמדות וההתנהגויות שלה, והיא יודעת שהיא לא מהר מתפייסת וחושבת שגם הוא כך, ולכן קשה לה להתפייס כי חושבת מראש שזה אבוד. (כנ"ל עי"ש) מידע זה חשוב מאוד כי הוא נותן תקווה ושלום בנקל.
*האשה כיום התחנכה להיות מחנכת, זהו המקצוע הראשי אותו לומדים בבתי הספר ובסמינרים, והיא חושבת שהיא יכולה וצריכה להתנסות במקצוע זה על בעלה ועל ילדיה. בבית, הבעל והילדים זקוקים לחום, לצרכים יסודיים, אינם זקוקים למחנכת, הם צריכים אוכל, בגדים, פינוק, שיחה ולא מוסר, הם לא צריכים אמא שתרגיש עליונות עליהם. (כנ"ל ל'-לא')
*הגבר צריך לדבר עם אשתו בנחת ולהטיל עליה מקצת אימה לא יותר מדי, לכבדה תמיד בפרנסה ובכסות יותר מיכולתו. האשה צריכה להראות לבעלה אהבה, השתוקקות ושמחה בחברתו, לא לדחות אותו ולא לפגוע בו, ועליה להראות לו שהיא תלויה בו. שלא תחשוב שזה לא לפי כבודה להיות תלויה בו. דעי, כך אומר הרב קנייבסקי, כי טבעך להתלות בבעלך, ואת מאבדת את עצמך במו ידיך ומה שאת מקלקלת רק את תוכלי לתקן. זכותו לשלוט וטבעך להישלט, ואל תשני מציאות שהקב"ה ברא. (כנ"ל לד- לה)
* האשה יכולה לקנות את בעלה ע"י התקשטות למענו, זה מוכיח על יחס, התחשבות, כבוד, רצון, נתינה והכנעה. עשי זאת למענך ולמענו, ואל תדכאי את חינך הטבעי. (כנ"ל, ל"ה)
* האיש לפעמים "תובע", האשה לעולם אל תהיי "תובעת" אלא מבקשת. (כנ"ל ל"ה)
*"על האיש לכבד את אשתו יותר מגופו ולאוהבה כגופו מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יהא עצב ולא רגזן. על האשה לכבד את בעלה ביותר מדי ויהיה עליה מורא ממנו ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך, מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל מה שישנא". וזאת אומר הרמב"ם, "כדי שיהא ישובן נאה ומשובח" (הלכות אישות פרק טו'). אם הרמב"ם היה מנחה להתייחסות זהה של האיש כלפי אשתו והפוך – נראה שלא היתה מתקבלת התוצאה של "ישוב נאה ומשובח" אלא של מתח והתחרות- כי לא היתה שם נחת, שהרי לכל אחד הצרכים שלו, והתורה מחייבת את בן/בת הזוג להיענות לצרכי זולתו.
המאמר המלא נמצא בספר "וזאת הטהרה" המדריך למדריכת הכלה והבלנית בהוצאת דור ודור
טהרת המשפחה
אחת מאבני היסוד של מצוות היהדות, זוהי מצות ''טהרת המשפחה''. כלומר, לאחר ארבעה (ויש נוהגים חמשה) ימים מעת בא הוסת, ולאחר שהתברר לאשה על ידי בדיקת עצמה כי היא כבר נקיה לחלוטין, סופרת האשה שבעה ימים נקיים אשר בסופם היא טובלת במקוה (=בריכת מים צלולים הבנויה על פי חוקים מיוחדים המעניקים לה את התואר מקוה טהרה).
מעת הוסת ועד לאחר הטבילה במקוה אסורים בני הזוג במגע פיזי ביניהם. (אגב, איסור חמור זה המכונה בספרות ההלכתית בשם איסור נדה, חל גם על רווקה, וזאת בנוסף לעצם איסור המגע אפילו במי שאינה נדה - ללא חופה וקידושין).
חוק זה הנראה במבט שטחי מוזר למדי בעיני האדם הפשוט, מואר לפתע באור יקרות על ידי אנשי המדע המודרני, אשר גילו לפליאתם כי החוק ''התמים'' לכאורה, בנוי בטכניקה גאונית המוכיחה כי הורכבה מתוך בקיאות רחבה במבנה הפיזיולוגי של אברי גוף האדם, ובחוקים
הביולוגיים לפיהם מתפקדים אותם איברים.
את טהרת המשפחה – כמו שאר המצוות שבתורה – חייבים אנו לקיים, כי כך נצטוינו מפי עליון, בורא העולם ומנהיגו, בתורתו הקדושה והנצחית, ותוך כדי קיומן חשים אנו בחוויית הקדושה והרוחניות שהן מביאות אתן. אין אנחנו, בני תמותה מוגבלים, מסוגלים לחדור לעומק טעמי המצוות ופנימיותן האין-סופית והבלתי מוגבלת.
אמנם מצות טהרת המשפחה ניתנת גם להבנה שכלית והגיונית, לאור המציאות הברורה המוכיחה את התוצאות המענינות של קיום מצוה זו.
1. הימנעות מיחסי מין או קירבה גופנית אחרת, בתקופת הדימום (5 ימים).
2. ספירת "שבעה נקיים" (7 ימים לאחר תום הדימום), על ידי בדיקות יום יומיות תוך המשך
ההמנעות מיחסי מין וקירבה.
3. טבילה במקוה טהרה עם סיום שבעת הימים (פרטי ההלכות יבוארו להלן).
1. אושר בחיי המשפחה
"ביתי – מבצרי", אומר פתגם אנגלי. האושר האמיתי של האדם אינו תלוי כל כך בסיפוק ובקורת הרוח שלו בתחומים השונים של החיים כמו
בתחום חיי המשפחה. אדם מרגיש עצמו מאושר בתכלית כאשר בביתו ובמשפחתו שוררים הרמוניה וחיי שלוה ונחת, זאת, לעיתים קרובות, גם כאשר בחוץ ישנן תופעות העשויות להעיב על אושרו. לעומת זה, כאשר חיי המשפחה שלו אינם אידיאליים – אושרו מפוקפק גם בחוץ.
כיום הזה, לפי עדותו של הפסיכולוג המפורסם, פרופ' דרייקורס, המצב הוא אצל המשפחה המודרנית הממוצעת כך: ש"האדם שכה הרבה ללמוד – איננו יוכל לחיות בשלום בקרב משפחה, ואף איננו יודע כיצד לגדל את ילדיו".
ההתפתחות הטכנולוגית והפתיחות החברתית, מהוות רקע להיווצרות חילוקי דעות ומתח פנימי בחיי המשפחה. שני הצדדים מחפשים סיפוק זה אצל זה ואינם מוצאים, כי כל אחד מחפש את הסיפוק שלו בלי כל התחשבות בצד השני. כל מה שנקרא "אהבה" בלשון המודרנית אינה אלא סיפוק רגעי של תאוה שאינו קשור כלל עם אישיותו של בן הזוג או בת הזוג. להיפך: זה קשור לא פעם באי התחשבות באשה, ולעיתים גם בחוסר כל אחריות כלפיה.
"להצלחת חיי המשפחה ולקביעת האושר בנשואין חשובה יותר הסתגלות האישיות מאשר ההסתגלות המינית" (טרמן, קינסי), ואילו במשפחה ה"מודרנית" מושם הדגש על המשיכה האירוטית (ומכאן החשיבות המוגזמת ליופי, ולא לאופי, בבחירת בן ובת הזוג).
התורה ציוותה את בני הזוג לפרוש זה מזו במשך כשבועיים (בשעה שהאשה נחשבת נדה) וחייבה, מאידך, לחיות חיי אישות תיכף לאחר תקופת הפרישה והטבילה שבאה בעקבותיה. כך נוצרה הרגשת שויון ומשיכה הדדית. כך נשמרת, בבית היהודי המקורי, האהבה ברעננותה לאורך ימים ושנים. היא ניזונה מן המחזור הרגשי של התקרבות והתרחקות בתקופות המתאימות בהתאם לטבע האשה.
"במשך 36 שנות שירותי כרופא להפרעות בחיי המין, באירופה המערבית, בארצות הברית ובישראל – עברו אצלי לבדיקה וטיפול רפואי קרוב לשמונת אלפים זוגות נשואים, ומתוך נסיוני הנני מעיד, כי הפרעות בחיי המשפחה נדירות אצל זוגות השומרים את דיני הטהרה כדת וכדין. ברור הוא כי הזהירות והפרישות של דיני טהרת המשפחה תורמים הרבה לשלום הבית של הזוג, וחיי המשפחה שלהם יותר מבוססים ויותר תקינים" (ד"ר ברנרד שפירא, סקסולוג בי"ח אוניברסיטאי הדסה).
היהדות מעניקה באופן מעשי אפשרות לשחזר את הרגשות ואת התחושות הנשגבות של ליל החתונה מדי חודש בחודשו. הרי זה כעין ירח דבש מופלא, שניתן לחדשו לאורך כל שנות חיי הנשואין!
2. בריאות האשה
זיבת הדם (הנקראת בשם "וסת") נמשכת בדרך כלל 4 עד 5 ימים. (לפי הדין יש להמתין לפחות 5 ימים לפני בדיקת הפסק הטהרה, ובמקרה שהדימום ממשיך יותר עליה להמתין עד שיפסק.) – אחר זאת מתחילה תקופת "שבעה הנקיים", שגם בהם יש להימנע מיחסי אישות. על תקופה זו קובע מדע הרפואה שהיא התקופה שבה מתחילים תאי הציפוי של הרחם (שנהרסו בזמן הזיבה) להתעבות שוב. תיקון הקרום הרירי נמשך שבוע ימים (ד"ר וייס על "מערכת הרביה" בספר "מדריך רפואי לאשה המודרנית"). יחסי אישות בתקופה זו עלולים לגרום להפרעת התהליך הטבעי של ריפוי הרחם, והרחם עשוי ע"י כך להפגע בדלקת וחידוש זיבת הדם.
מבחינת פיזיולוגית יש שלושה שלבים במחזור החודשי של האישה. מעניין לראות, כיצד מבחינה כרונולוגית קיימת התאמה מדויקת להפליא בין המסורת היהודית לבין מדע הרפואה, באשר לשלושת שלבים אלו.
התקופה הראשונה - פרק הזמן שבו מתפרק הקרום הרירי המצפה את פנים הרחם, התפרקות הגורמת להפרשת דם האישה. תקופה זו זהה לפרק הזמן שנקבע לכך במסורת היהודית. הרפואה והמסורת היהודית כאחד מכנים תקופה זו בשם "וסת".
התקופה השנייה - התקופה של שבעת הימים שלאחר הוסת. מכונה ברפואה בשם "תקופת השגשוג". בפרק זמן זה מתחדש הקרום שנהרס בשלב הקודם. תקופה זו חופפת במדויק לתקופה הנקראת ביהדות: "שבעת הימים הנקיים".
עם סיומם חל "מועד הביוץ", כלומר, היפרדותו של התא הקרוי "ביצית" מהשחלה. זהו תהליך המתרחש מדי חודש בחודשו על ידי המחזור החודשי. זאת, כדי שתוכל האישה להרות, אם יבוא תא זה במגע עם תא זרע ממין זכר. "מועד הביוץ" חופף לזמן שלפי דיני היהדות האישה טובלת בו במקווה טהרה, לאחר תום "שבעת הימים הנקיים".
התקופה השלישית - מתחילה ממועד הביוץ ומסתיימת בעת הופעת הוסת הבאה. היא מכונה "תקופת ההפרשה". בתקופה זו הקרום הפנימי של הרחם גדל ומתעבה על ידי בלוטות הפרשה, כהכנה להריון צפוי. תקופה זו מקבילה לתקופה השלישית לפי היהדות, תקופה המתחילה אחרי טבילת האשה במקווה טהרה, ומסתיימת בתחילת ההפרשה הדמית של המחזור הבא.
ראינו, איפוא, שבין היהדות לרפואה קיימת התאמה מדויקת להפליא בזיהוי שלושת השלבים של המחזור החודשי, אך יתר על כן, גם את הנחיותיה של היהדות בנוגע ליחסי האישות במהלך שלוש תקופות אלו, ניתן להסביר מנקודת מבט רפואית.
בתקופת הוסת הרחם פצוע ומדמם. הקרום הפנימי של הרחם מתפרק ונעלם. כלי הדם, שמתחת לקרום הרירי שנעלם, חשופים ומדממים, והופכים איבר זה לכעין ספוג. בעת קיום יחסי אישות עלול איבר זה לשאוב חיידקים גורמי מחלות לתוך מחזור הדם. שהרי בורא העולם הוא הוא כותב התורה, ומי כבורא יודע ומכיר את פרטי ומסתרי בריאתו?
לפני שנציין פרט מעניין נוסף בנושא זה, חובה עלינו להדגיש שמצוות התורה לא ניתנו מטעמי בריאות בעלמא, אלא צו מלך הן אשר סיבות וטעמים רמים טמונים בהם ועלינו לקיימם בין אם גילינו בהם איזו שהיא תועלת בריאותית או כל תועלת אחרת, ובין אם לאו. יחד עם זאת ברור לנו שבורא העולם אשר הטביע את טבע הבריאה, לא הטביע נזק בריאותי בדבר הכרוך במצוה. ואדרבה, הוא בודאי קישר בריאות וטובה בטבע פעולות וענייני המצוות.
אך יש לזכור שאין זו סיבת ומטרת המצוה, אלא פועל יוצא המתקשר אליה בהכרח. מנקודת מבט זו נוכל עתה לציין כי במקביל לגילויים הנ''ל בהם נודע לראשונה שבמשך שבעה ימים נבנה הקרום הרירי של הרחם, התברר עוד כי כל עוד לא הסתיימה בניית הקרום, מצוי פנים הרחם במצב דומה לספוג העלול לשאוב לתוכו חיידקים המגיעים מן החוץ, ולשמש מרבץ נח להתרבות ולהתפתחות מושבות חיידקים מחוללי מחלות איומות.
מחקר מדעי (מאת ק. פורד, מכללת ייל) מדבר גם על סכנות אחרות ביחסי אישות בתקופה זו: הפרעות לתיפקודים המחזוריים, זיהום איזור אגן-הירכיים ועוד.
הסכנה המפורסמת ביותר היא "סרטן הרחם". מחקרים רפואיים רבים מאד גילו ששכיחות סרטן הרחם אצל נשים השומרות דיני טהרה – פחותה פי 15-20 פעמים מאשר אצל נשים שאינן שומרות דינים אלה. (חלק מן המחקרים הובאו בחוברת "היגיינה מבחינה מדעית", מאת ד"ר י. סמיטליין, ניו יורק; עמודים10-11).
חוקרי הסרטן מצביעים על קשר ישיר בין המחלה לבין אופן קיום יחסי האישות. הם מסבירים את סיבת השכיחות הנמוכה של המחלה בקרב נשים יהודיות בעבר, בצורה הייחודית של קיום היחסים בהפסקות קבועות, הפסקות הקיימות אך ורק בעם היהודי. אורח חיים זה היה מובן מאליו עד לפני עשרות שנים בקרב הנשים היהודיות בכל התפוצות, ואף בקרב הנשים שלא הקפידו במיוחד על קיום שאר מצוות היהדות.
החוקרים מציינים, שאי הקפדה על אופן קיום יחסי אישות לפי מסורת ישראל, וכן המתירנות הפורחת בתקופתנו – הביאו לאובדן ה"חיסון" הידוע של הנשים היהודיות מפני מחלה נוראה זו, והן הן שתרמו לעליית שכיחותה.
הבדיקות במשך "שבעת הנקיים" מועילות גם כאשר כתמים המתגלים בשעת הבדיקות מהווים סימפטום למחלות המצריכות טיפול, והם מעוררים את האשה לגשת לרופא. לא פעם הציל דבר זה ממחלות נשים מסוכנות.
הפסקת הדימום בתום תקופת הוסת אינה הוכחה לכך שפנים הרחם הבריא לחלוטין מתהליך הפירוק שפקד אותו. הפסקת הדימום מבשרת רק על התחלת התהליך של צמיחת תאים חדשים ובניית קרום הציפוי הרירי של הרחם שנהרס קודם לכן. תהליך זה אמור להסתיים בתום שבעה ימים. רק בסופם, לאחר "תקופת השגשוג" ולאחר שנוצר והתפתח קרום חדש המצפה את פנים הרחם, ניתן לומר שהרחם החלים כליל.
ראויה לציון עובדה מעניינת נוספת. התהליכים הביולוגיים שבגוף האישה מתאימים להפליא למצב המיוחד שמצוי בו הרחם בשבעה ימים אלו.שחרור הביצית מן השחלה אינו מתבצע מיד לאחר הוסת, אלא לרוב לאחר שבעת "ימי שגשוג" אלו. כלומר, לאחר שסיים הרחם את בניית הקרום הרירי. וזאת, כדי שיוכל לקלוט את הביצית.
התקופה שלאחר "שבעת הימים הנקיים", תקופה המתחילה ביהדות בטבילה במקווה טהרה, הינה המתאימה ביותר מבחינה רפואית לקיום יחסי אישות, וזאת מהסיבות הבאות: הרחם הבריא כליל מתהליך הפציעה שעבר עליו. קיים קרום רירי חדש המצפה את פנים הרחם. החומר החומצתי, המופרש מהקרום צהמצפה את הפרוזדור המוביל לרחם, מחטא בתקופה זו ברמה מירבית, ומסוגל להגן מפני חדירת חיידקים העלולים לגרום זיהום ברחם ובחצוצרות.
מועד הביוץ בתקופה זו מתאים מבחינה ביולוגית להפריית הביצית, שהיא השלב המכריע מבחינה ביולוגית בדרך להקמת משפחה.
למרות שתורת ישראל אינה ספר רפואה, ולמרות שמטרתן העיקרית של המצוות הינה רוחנית, מפליא להיווכח כיצד בעזרת הפיזיולוגיה והרפואה ניתן להסביר מעט את ההלכות הללו, הלכות שביסודן הן בגדר "חוק".
3. בריאות הגבר
גם לגברים צומחת תועלת בריאותית, גופנית ונפשית, משמירת ההנחיות היהודיות בנושא זה. מחקרים הוכיחו, כי אחוז ההפרעות
בכח גברא, גבוה אצל גברים המקיימים יחסי אישות לעיתים תכופות בלי משטר ובלי הפסקות, הרבה יותר מאשר אצל אלה המקיימים יחסי אישות לפי הנחיות היהדות. על ידי משטר ההפסקות בקיום יחסי אישות, הגבר מתרענן, מחזק ומחדש את כוחות הפריון שלו, ונוצרת עלייה ניכרת במספר הזרעונים, מהירותם וכושר הישרדותם. כמו כן הדבר מאפשר לו להצליח לקיים יחסי אישות בגיל זקנה ושיבה. (ממאמרו של ד״ר שוסהיים).
כאן יש להוסיף את התועלת הנפשית שבויסות ואיזון חיי המין שלו ע"י ריסון עצמי בשעת הצורך וביטויי אהבה מאוזנים ומתאימים לתקופה זו. כן שומרת ההנזרות הזמנית על כוחו ואונו. גבר הנוהג בהתאם לכך אינו זקוק לטפול רופאים ופסיכולוגים בנושא זה. הרגלי הינזרות זמנית מלמדים את בני הזוג להשתית את השותפות שביניהם על יסוד נאמנות הדדית בלי קשר ליחסי-מין, ומכשירה אותם להיות שותפים נאמנים גם בתקופה מאוחרת יותר.
מחקרים רפואיים (פרופ' שיק, פרופ' מאכט, ואחרים – הובאו בחוברת ד"ר סמיטליין) הוכיחו את קיומו של "רעל הוסת" (מנוטוכסין), העלול להזיק לגבר הבא אתו במגע (בתקופות 12 הימים של הנידות והספירות). מחקרים אחרים גילו את הסכנה של דלקת בצנור השתן של הגבר ושל זיהומים אחרים (שם, המחקר של ק. פורד, המצוטט לעיל).
4. סיפוק הדדי בחיי האישות
חוקרי הנפש גילו לאחרונה עובדה נוספת, המאירה באור נוסף את מצות ״טהרת המשפחה״. מחקרים גילו, שבגוף האשה קיים ״ריתמוס״ – תקופות של עלייה ותקופות של ירידה. הדבר בא לידי ביטוי במערכות הגוף השונות: פעולות הלב, לחץ הדם, כח השרירים, חילוף החומרים וכו׳. ה״ריתמוס״ הזה פועל לא רק מבחינה גופנית, אלא גם מבחינה נפשית: שעות וימים של התרוממות רוח ומרץ שופע, מתחלפים בשעות וימים שאין בהם חפץ. בתקופת השגשוג והעלייה האשה חפצה בקרבה ובמגע, ואילו בתקופת השפל והירידה האשה מעדיפה להסתפק בגילויי חיבה אחרים, וקיום יחסים עלול להכביד עליה ואף להטריד אותה. (ד״ר ואן ולדה מהולנד).
כתוצאה מתופעה זו יכול להיווצר לעתים קרובות המצב הבא: האשה מקבלת וסת, ומרגישה שיש לה צורך בתקופה של פרטיות והפסקה מקיום יחסים. הבעל אינו מרגיש זאת, וגם אינו מורגל באיפוק וריסון עצמי בנושא זה, וכעבור מספר ימים מועט חפץ לקיים יחסים. הוא מקבל את סירובה של אשתו בחוסר הבנה, נראה לו שהיא מתחמקת ממנו בסתם תירוץ, ואולי לא מספיק אוהבת אותו. ואילו האשה מרגישה שאין מבינים ללבה, ואין מתחשבים ברגשותיה. מצבים אלו יוצרים תסכולים וכעס מצטבר, ופעמים רבות מביאים אף לידי יצירת חיץ נפשי בין האשה לבעלה, לקרירות ולחוסר רגישות.
בני זוג השומרים על מצות ״טהרת המשפחה״, אינם מוטרדים מתסכולים אלו. זמני הקרבה והריחוק הפיזי בין בני הזוג לפי דיני התורה, מותאמים בדיוק לתהליכי הגאות והשפל הביולוגיים של האשה.
האשה שנחה במשך שבועיים מבריאה ומתאוששת, והיא מוכנה לחיות את חייה המשותפים עם בעלה האהוב מתוך ערגה וגעגועים הדדיים, כשהסיפוק הוא רב יותר וטבעי יותר.
ד״ר סטופס מבריטניה, הינה רופאה לא יהודיה, שהתגרשה מבעלה, ערכה מחקר על חיי הנישואין, כתבה במחקרה: ״אני שילמתי מחיר כה גבוה עבור חוסר הידע שלי, עד שאני רואה לעצמי חובה קדושה לבוא ולהזהיר את הנשים האחרות, שלא תיכשלנה כמוני״. היא חקרה את הענין בשיטתיות וגילתה את המחזוריות הקבועה הקיימת ביחסי האהבה לבעל – עונה של גאות מינית, ועונה של שפל. היא טוענת, שאילו
נשמרו עונותיה בהתאם להרגשותיה, הרי שהאושר שלה היה בטוח. לתמהונה היא גילתה, שתקופות אלה תואמות בדיוק את התקופות שבהן חיי אישות אסורים או מותרים לפי חוקי הדת היהודית. היא מוסיפה ואומרת: ״שמעתי על חוקי הדת היהודית. זה החוק המתקדם ביותר בעולם בשטח זה. אלה שסידרו את חייהם לפי חוקים אלה, הם המאושרים״.
היא מוסיפה וכותבת: "אילו נשמרו עונותיה בהתאם להרגשותיה – לא רק האושר שלה היה בטוח אלא גם האגדה על דבר תהפוכות אופיה היתה בטלה ומבוטלת".
תקופת ההתאפקות וההטהרות – הקודמת לתקופת המתח הטבעי – מביאות להתרעננות ומשיכה הדדית בריאה, ולהתרוממות הרוח המביאה לידי גילויין של הסגולות העדינות ביותר בנפש האדם. ההתאפקות גורמת – גם אצל הבעל וגם אצל האשה – לספונטניות, הרצויה ביחסי-מין, לרצון מלא של שני בני הזוג.
שני מדענים אמריקאים, ד״ר מסטר וד״ר ג׳ונסון, ערכו ניסוי בקרב זוגות שהתלוננו על אובדן ענין בחיי הנישואין. הם הפרידו ביניהם לתקופה קצרה בת כשבועיים. כששבו ונפגשו, מצאו בני הזוג ענין רב ביניהם. אבל הענין לא נמשך יותר משבועיים. חזרו והפרידו ביניהם, וחוזר חלילה. הניסוי הוכתר בהצלחה – כל עוד נמשך. אלא שבסיומו של הטיפול שבו בני הזוג לדירתם, והאדישות והניכור שבו לשרור במעונם, עם המתיחות והטרוניות, המרירות והטינה…
את מה שהמדענים וחוקרי הנפש נפעמים לגלות, וידם קצרה מליישם, קבעה התורה הקדושה, ומיליוני יהודים מיישמים זאת דור אחר דור – למעלה משלושת אלפים שלוש מאות שנה!
אם בכל בית – האהבה דומה לקומקום רותח שהוסר מן האש, הרי שבבית היהודי מותקן ״תרמוסטט״ נפלא השומר על החום והאהבה. התרמוסטט הזה הוא כמובן דיני ״טהרת המשפחה״, המווסתים את חיי בני הזוג לימים של קרבה ולימים של ריחוק פיזי, המביא לאחריו לידי קרבה מחודשת ומחוזקת. ואין זה פלא ש״הבית היהודי״ הפך לסמל של בית איתן, אשר האהבה והשמחה שוררים בו תמיד.
כמה מאירים הם דבריו של רבי מאיר בעל הנס, אשר אמר לפני כמעט 2000 שנה (מסכת נדה דף לא): ״מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה [אסורה על בעלה שבעה ימים לאחר תום הוסת]? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא אסורה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה״.
כמה יפה הוא ליל הנישואין! מדוע שיהיה רק פעם אחת בחיים? אצל האשה היהודיה, השומרת על חוקי תורתה, חוזרות השעות היפות הללו, ותקופת החידוש שלאחריהן, שוב ושוב.
פסיכולוגים ויועצי נישואין רבים, מנסים כיום לאמץ גישה דומה, לטיפול בזוגות הנתקלים בקשיים ביחסים הבין אישיים. הם מייעצים להם להימנע מקיום חיי אישות לפרק זמן מסויים, בתקוה שהריחוק יחדש את המשיכה הטבעית שביניהם. אולם הצלחתם היא חלקית מאוד, כי פירוד כזה, המכוון על ידי הפסיכולוג, מביא לא פעם לידי רגשות דחיה וניכור, לא כן כשהסיבה לפירוד זה הוא רצון הבורא.
הרב איסר יהודה אונטרמן זצ״ל, הרב הראשי לישראל, אשר במשך עבודתו בבית הדין הובאו לפניו תיקים של זוגות רבים, מעיד: ״ראינו בעינינו במשפטים שבין זוגות נשואים, מקרים שכיחים, כי לפעמים הבעל זלזל באשתו והרשה לעצמו לדבר ולעשות ככל העולה על רוחו, אף שידע היטב כי הדברים ירגיזו את אשתו. כתוצאה מהסבל עזבה האשה את הבית, ואחרי זמן מה הגיע הבעל להכרה כי ״לא טוב היות האדם לבדו״, לפתע הבין כי אשתו הינה עוזרתו בכל תחומי החיים, או אז החל בדרכים שונות להשתדל שתחזור אליו, בהבטיחו לשנות לטוב את יחסו כלפיה. נוכחנו כי הסיבה העיקרית שגרמה ליחסו הפרוע קודם לכן היתה, ״מפני שרגיל בה וקץ בה״, ולא ניתן זמן מתאים לרגש ההשתוקקות שלו להתגבר ולהרגיש במה שיש לו, על ידי ציפייה לזמן שהאשה תהיה שוב קרובה אליו. ימי הבדיקות ממלאים תפקיד זה לחדש את אהבת הזוג ולחזקה״. (״טהרת המשפחה והיקף השפעתה״).
בעל ספר החינוך (מצוה קס״ו) כותב, שזו הערובה למניעת בגידת הבעל: ״רבותינו זכרונם לברכה גילו במצוה זו אחת מן התועלות הגדולות שיש בה, מלבד רוב טעמיה הגדולים והחזקים, וכתבו שיש תועלת בהרחקת האשה קצת זמן, כדי שתתחבב על בעלה יותר בזמן המוכשר, ולא יקוצו זה בזה לרוב התמדת קרבתם, ויתנו עיניהם בגופים אחרים – כמו שיעשו רוב האומות שאינם גדורים בגדרינו החמורים״.
5. לידת ילדים אצילים ומאושרים יותר
יום הטבילה במקוה על פי מצות התורה, אשר בו חלה מצוה על הבעל לפקוד את אשתו, הוא הוא היום הכשיר ביותר לקליטת עיבור. המענין ביותר הוא שהחפיפה שבין המועד ההלכתי של הטבילה - לאחר תום שבעת הימים הנקיים, לבין הזמן הכשיר ביותר לעיבור, קרי מועד הביוץ שלאחר תום שבעת ימי בנין הרחם, לא התחדשה עתה על סמך הנתונים הנ''ל, אלא נאמרה והוגדרה במילים ברורות בתורה שבעל פה במשפט קצר: ''אין האשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה'' וכו'. (נדה לא, ב. וראה עוד במדרש רבה, ויקרא יד, ה: ''אין האשה קולטת אלא אחר נדתה''.) ב. בתלמוד נאמר: ''מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה, וקץ בה (רש''י: מאוסה עליו). אמרה תורה תהא אסורה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כבשעת כניסתה לחופה''.
דמותו הרוחנית של עם ישראל בעבר נקבעה לא מעט בזכות חוקי הטהרה. אם אנו משתאים מה רבה הגאונות היהודית (תופעה זו שימשה נושא למחקרים פסיכולוגיים מפורסמים) ומה גדולה ועמוקה הנפש היהודית שהחזיקה מעמד בכל הצרות והתלאות, במ